ביקורת על הספר להעיר את הנמר של פטר לוין

טראומה כזיכרון גופני – ומה נדרש כדי באמת לרפא

להעיר את הנמר הוא אחד הספרים המכוננים בשדה הטראומה הגופנית־רגשית. זהו ספר שקט, איטי ולא דרמטי – ובכך כוחו. פטר לוין אינו מציע ניתוחים פסיכולוגיים ארוכים או תובנות קוגניטיביות חדות, אלא שינוי תפיסה עמוק: טראומה אינה סיפור שקרה לנו, אלא תהליך ביולוגי שלא הושלם בגוף.

הספר אינו מיועד ל“פתרונות מהירים”, אלא להזמנה לתשומת לב אחרת – קשובה, סבלנית, מכוונת תחושה.

תרומת הליבה של הספר: טראומה אינה האירוע – אלא התקיעות

לוין מציע הבחנה מרכזית, ששינתה את הדרך שבה מטפלים רבים מבינים טראומה:

“Trauma is not caused by the event itself, but by the body's inability to complete its instinctive responses to the event.”

במילים אחרות, לא מה שקרה הוא הבעיה – אלא מה שלא התאפשר לגוף לעשות:
להילחם, לברוח, לרעוד, לפרוק אנרגיה.

הספר מדגים זאת דרך התבוננות בבעלי חיים בטבע, שמצליחים לעבור מצבי סכנה קיצוניים מבלי לפתח PTSD – משום שהם משלימים את מחזור התגובה הגופני.

גישה מהפכנית בשקט שלה

אחת החוזקות הגדולות של להעיר את הנמר היא ההצעה לעבוד מלמטה למעלה:
לא דרך הסיפור, אלא דרך התחושה.

לוין כותב:

“The key to healing trauma is to access and release the energy held in the body.”

מבחינה פרקטית, הספר מזמין את הקורא:

• להאט
• לשים לב לתחושות גוף עדינות
• להבחין במעברים בין עוררות לרגיעה
• לפתח יכולת ויסות עצמית

אלו עקרונות שהפכו בהמשך לבסיס של שיטת Somatic Experiencing.

אך כאן גם המגבלה: ספר שאינו מדריך עצמאי

על אף עומקו, להעיר את הנמר אינו ספר מעשי במובן הפשוט.
אין בו “תרגילים לביצוע”, ואין בו מבנה ברור של תהליך.

“The paradox of trauma is that it has the power to destroy and the power to transform.”

משפטים כאלה מעוררים השראה – אך עבור קוראים רבים, בעיקר כאלה שנושאים טראומה פעילה, הם אינם מספיקים לבדם. ללא ליווי מקצועי, חלק מהקוראים עלולים:

• להישאר ברמה אינטלקטואלית
• או לחלופין להציף את עצמם בתחושות ללא כלים לוויסות

הספר מדגיש הקשבה לגוף, אך כמעט ואינו מתייחס לסכנות של עבודה עצמית לא מונחית במצבי טראומה מורכבת.

רגש, גוף – ומה עם הקשר?

נקודה נוספת שראויה לביקורת היא המיקוד החזק בפרט.
הספר כמעט ואינו עוסק:

• בטראומה זוגית
• בדינמיקות בין־אישיות
• או בהשפעת קשרים מתמשכים על ויסות עצבי

עבור אנשים שטראומה שלהם נוצרה בתוך מערכות יחסים – הספר נותן בסיס חשוב, אך לא מענה שלם.

היישום הפרקטי האמיתי: שינוי היחס לעצמי

ובכל זאת, הספר עושה שינוי עדין אך עמוק:
הוא מחזיר חמלה לגוף.

“Symptoms of trauma are not signs of weakness, but of strength.”

זו נקודת מפתח טיפולית. במקום לראות חרדה, ניתוק או קיפאון ככשל – לוין מציע לראות בהם ניסיון של המערכת להגן.

עבור גברים (ובמיוחד גברים שמתקשים להקשיב לגוף), הספר יכול להיות שער משמעותי לשינוי:

• מעבר משליטה להקשבה
• מעבר מניתוח לחוויה
• מעבר מ”לתקן” ל”לווסת”

אז למי הספר מתאים – ולמי פחות?

מתאים במיוחד ל־

• אנשים בתחילת היכרות עם עולם הטראומה
• מטפלים ומנחים גופניים
• מי שמרגיש “מנותק מהגוף”
• גברים שמתקשים לזהות תחושות רגשיות אך כן חווים סימפטומים גופניים

פחות מתאים כ־

• מדריך ריפוי עצמי לטראומה מורכבת
• תחליף לטיפול מקצועי
• ספר למי שמחפש פתרונות קוגניטיביים או נרטיביים

סיכום: ספר שמלמד להאט – לא לפתור

להעיר את הנמר הוא ספר יסוד, אך לא ספר סיום.
הוא אינו נותן תשובות, אלא משנה את השאלות.

התרומה האמיתית שלו אינה “איך להחלים מטראומה”, אלא:
איך להקשיב לגוף בלי לפחד ממנו.

כערך טיפולי, זהו ספר שכדאי לקרוא לאט, ברווחים, ולעיתים – לצד ליווי מקצועי.
לא כדי “להעיר את הנמר” בכוח, אלא כדי ללמוד לשהות לידו, בקשב ובביטחון.